עתונות

בית המשפט ביטל אופציות שהוענקו לבכירים בסטארט־אפ - אף שאושרו כדין

ויקטור מדינה ובנו איתן, שהשקיעו ב-2011 בחברת וויב גארד, תבעו את החברה ומנהליה וטענו בין השאר למצגי שווא וקיפוח ■ השופטת דניה קרת־מאיר דחתה את רוב התביעה, אך קבעה כי הענקת האופציות למייסדים מקפחת בעלי מניות שאינם נושאי משרה

19.11.18 | אפרת נוימן


תביעה שניהלו בשנים האחרונות שניים מהמשקיעים הראשונים בחברת הסטארט־אפ וויב גארד טכנולוגיות (Wave Guard Technologies) נגד דירקטורים בחברה, הסתיימה לאחרונה בביטול אופציות שהוענקו לבכירים. השופטת דניה קרת־מאיר אמנם דחתה את רוב טענות התביעה - אבל קבעה שאופציות שקיבלו בכירים, שהם בעלי המניות המרכזיים בחברה, יבוטלו אף שאושרו כנדרש. זאת, מכיוון שהן הוענקו לפי שווי שאינו סביר ועל חשבון בעלי המניות שאינם נושאי משרה בחברה.

התובעים הם המשקיעים ויקטור מדינה, מי שהיה בין השאר מנכ"ל האוצר, יו"ר בנק מזרחי ויו"ר כיל, ובנו איתן מדינה. לטענתם מגיעות להם מניות נוספות מעבר לאלה שקיבלו במסגרת השקעתם, כי טרם חתימת החוזה הוצגו להם מצגי שווא, וכי בכירי החברה, המנכ"ל דוד שאול וסמנכ"ל הכספים ליאור נוה, קיבלו מיליוני שקלים תוך קיפוחם.

השופטת קרת־מאיר מבית המשפט המחוזי בתל אביב דחתה את רוב הטענות, אך קיבלה את הטענה שאופציות ועמלות שקיבלו שאול ונוה היו בגדר קיפוח לעומת בעלי המניות האחרים שאינם עובדים.

וויב גארד הוקמה ב-2009 על ידי שאול ונוה והיא עוסקת בפיתוח טכנולוגיות בתחום הניטור והאיכון הסלולרי. באמצע 2011 השקיעו התובעים כחצי מיליון דולר בחברה לפי שווי של 4.8 מיליון דולר (לפני ההשקעה). בעת הגשת התביעה בסוף 2015 החזיקו התובעים 13% מהמניות, והמייסדים שאול ונוה החזיקו בכ-19% מהמניות, כל אחד.

באמצע 2014 חתמה החברה על עסקה שלפיה היא זכאית לתמורה של כ-10 מיליון שקל - ולאחר מכן החלו לזרום כספים לחברה. התובעים טענו כי שאול ונוה בחרו לחלק לעצמם כספים מהקופה תוך קיפוח שלהם, במקום להשתמש בהם בזהירות או לחלק דיווידנד שוויוני לבעלי המניות.

בשלב זה אושר לשאול ונוה שכר רטרואקטיבי בסכום כולל של 3 מיליון שקל, 70% מהשכר שהיו אמורים לקבל בגין השנים 2014-2012. בנוסף אושרו להם עמלות ואופציות. השכר אושר להם בדירקטוריון ובאסיפה הכללית, לאחר שהם ויתרו על שכרם בשנים הקשות של החברה. השופטת קרת־מאור קבעה כי תשלום בגין שכר עבודה אינו יכול להוות בסיס לטענת קיפוח, גם אם הוא שולם בדיעבד.

עם זאת, העמדה שלה היתה שונה בעניין העמלות והאופציות שהם קיבלו, והיא קבעה כי הענקתן היתה בגדר קיפוח. "אין מקום לטענת הנתבעים כי מדובר למעשה בהשלמה בשיעור 30% מהשכר עליו ויתרו... הקצאת אופציות למניות נוספות באה למעשה על חשבון בעלי המניות האחרים, ויש לראות בה הקצאה מקפחת".

השופטת הוסיפה כי אם היתה מוגשת בקשה לתביעה נגזרת והיה מקום לבחון את שיקול הדעת העסקי בקבלת ההחלטה, היה מקום לקבוע כי מדובר בהחלטה שמעניקה תנאים בלתי סבירים ויוצאי דופן לשני בעלי מניות מרכזיים בחברה. זאת לדבריה, בעיקר לאור העובדה שמחיר המימוש שיקף שווי אחרון של 5.5 מיליון דולר, ואין ספק כי בסוף 2014 (מועד הענקת האופציות) אחרי העסקה בשווי 10 מיליון שקל, היה השווי גבוה יותר.

לאור זאת היא קבעה כי השניים ישיבו עמלה בשיעור 6% מהיקף ההכנסות מעסקות עתידיות שקיבלו, ואופציות שהוקצו וטרם מומשו או בוטלו - יתבטלו ויחזרו לחברה. אופציות שכבר מומשו למניות, "אבודות" מבחינתה.

אף שמדובר בהחלטה שנכתבה בשולי פסק הדין ובלי יותר מדי הרחבה היא אינה שולית ויש לה משמעות לא מבוטלת. לכן גם תמוה שהשופטת חייבה את התובעים בהוצאות של 50 אלף שקל, בנימוק שרוב התביעה נדחתה.

"ההחלטה מייצרת חוסר וודאות"

עו"ד אחיי גמא, שותף וראש מחלקת שוק ההון, ניירות ערך והון סיכון במשרד המבורגר עברון (שלא היה מעורב בייצוג בתיק) רואה שתי בעיות מרכזיות בפסק הדין: "ראשית, אצבע בית המשפט היתה קלה על ההדק בעת שפסק על ביטול אופציות שהוענקו למנהלים, לאחר שנתקבלו כל האישורים הנדרשים לפי החוק. העובדה שבית המשפט לא הצביע על כשלים או ליקויים בהליכי קבלת ההחלטות בחברה, מייצרת חוסר ודאות משפטית ביחס לאופציות המוענקות למייסדים בחברות היי־טק, שלרוב הם גם בעלי מניות ומנהלים בחברה", הוא אומר.

הבעיה השנייה לדבריו, היא שבית המשפט קבע קביעות כלכליות־מסחריות מרחיקות לכת ביחס למידת הסבירות של מחירי המימוש הגלומים באופציות המוענקות למייסדים בחברות היי־טק. לטענתו, בית המשפט קבע, ללא ראיות תומכות, כי שווי חברה שנקבע בהסכמה בעסקה בין מוכר מרצון לקונה מרצון (בעת ההשקעה של מדינה), רחוק באופן קיצוני משווי החברה זמן לא רב לאחר מכן.

"בכך, למעשה, מבטל בית המשפט את הנחת היסוד ששווי הנגזר מעסקת השקעה אמיתית מבטא אומדן לשווי החברה, וקובע, כמעט באופן שרירותי, שהשווי שגולם באותה עסקה רחוק מהמציאות, ו"אינו ריאלי" כלשון השופטת", אומר גמא. ייתכן בהחלט שהתוצאה הסופית בסכסוך הספציפי שנדון בפני בית המשפט צודקת, אך הקביעות שהותיר פסק הדין צריכות להדליק נורת אזהרה בקרב כל העוסקים בהיי־טק ובפרט בחברות סטארט־אפ".

החברה האמינה בתחזיות שלה

לפי כתב התביעה, כשלושה שבועות בלבד לאחר חתימה הסכם ההשקעה עם התובעים, החברה חתמה עם אלי קמפו על עסקה לפיה הוא יהיה זכאי לחבילת אופציות במחיר אפקטיבי הנמוך משמעותית מהמחיר לפיו הם השקיעו. לכן, הם טענו, יש להפעיל את סעיף האנטי דילול שבהסכם שלהם - אשר מטרתו להשוות להם תנאים של כל הנפקה שתבוצע במהלך 12 חודשים, ולהקצות להם מניות נוספות.

לחילופין, הם דרשו כי יוקצו להם מניות נוספות עקב מצגי שווא שהוצגו להם, כביכול, על ידי הנתבעים. לפי הנטען, הנתבעים דחקו בהם לבצע השקעה מהירה שלא איפשרה להם לבצע בדיקת נאותות.

לא רק כלפי המייסדים הופנתה התביעה, אלא גם נגד קמפו ובעלי מניות נוספים, בהם אברהם (מיקו) גילת שהשקיע בחברה. בכתב ההגנה טענה החברה בין היתר, כי מדובר בחברת הזנק שהיתה מצויה באותה עת בראשית דרכה. לכן, מטבע הדברים, השקעה בחברה מסוג זה טומנת בחובה סיכון גדול וממשי, אשר התובעים היו מודעים לו היטב. זו גם הסיבה, לטענתה, כי כל תחזית בוצעה בזהירות הראויה, אף אם זו לא התממשה בסופו של דבר. החברה הוסיפה וטענה כי התובעים הם משקיעים מיומנים ומנוסים, אשר לפני שחתמו על הסכם ההשקעה נחשפו לכל המידע המהותי והרלוונטי ואף ביצעו בעצמם בדיקת נאותות מקיפה שנמשכה שבועות.

השופטת קרת־מאיר קבעה כי קמפו נתן שירותים כדירקטור ובתמורה לאותם שירותים, כגמול לנושאי משרה, הוקצו לו האופציות. היא קבעה כי סעיף האנטי־דילול שעליו הוסכם, נועד להגנה מפני דילול במקרה של השקעה וגיוס הון בלבד - ולא במקרה של אופציות לעובדים.

השופטת מצאה גם כי אין מקום לקביעה לפיה החברה לא האמינה בתחזיות שניתנו על ידה, או שהיא הציגה מצגי שווא. עוד היא קבעה כי גם אם עסקות שתוארו במסמכים שהועברו לתובעים לפני ההשקעה לא יצאו לפועל, אין להסיק מכך מסקנה בדיעבד, לפיה מדובר בעסקות שהן עורבא פרח.

התובעים טענו כי טרם ההשקעה הראו להם מצגת עם צפי להכנסות גבוהות, אך בפועל הכנסות החברה לא התקרבו לכך. הם הוסיפו כי בישיבת דירקטוריון שנערכה חמישה חודשים אחרי ההשקעה שלהם, התחזיות עודכנו למספר נמוך יותר - בלא שיתקיים אירוע מהותי שמצדיק את העדכון, ולכן אין ספק שהוצג להם מצג שווא לפני שחתמו על הסכם ההשקעה.

קרת־מאיר קבעה כי המשקיעים ידעו כי בעת שהוצגה להם התוכנית העסקית לא היו לחברה הכנסות, וקצב צריכת המזומנים היה 200 אלף שקל לחודש, והם גם נעזרו בשני אנשי מקצוע לצורך בדיקות לפני ההשקעה. "אינני רואה מקום לטענתם של התובעים, לפיה הופעל עליהם לחץ או כי נמנעה מהם בדיקה ראויה", פסקה.

התובעים יוצגו על ידי עורך דין דן פרידמן ממשרד פרידמן יונגר ושות'. החברה יוצגה על ידי עורך דין ניר רוזנר מיגאל ארנון ושות' והדירקטורים ובהם שאול ונוה, יוצגו על ידי עורך דין יגאל לונגו ממשרד דוד, לונגו, רזניק ושות'.