עתונות

בית המשפט משגיח מקרוב: ההחלטה שצריכה להלחיץ את הסטארט־אפים (דה מרקר)

סכסוך משפטי שמתנהל בשנה האחרונה בין שותפי חברת טכנלוגיות המזון אונבו, עלול לגרור נהירת משקיעים לבית המשפט במטרה לערער על שוויי החברות שלפיהם מבוצעים גיוסי הון רבים ■ "החלטות בעלי שליטה בחברות פרטיות ייבחנו בפינצטה"

02.06.20 | אפרת נוימן


כאשר חברה מחליטה לגייס הון, היא חשופה לסטנדרט ביקורת מחמיר בשאלה אם למקבלי ההחלטה בה יש עניין אישי במהלך (כפי שקורה במקרים רבים) - כך עולה מהחלטה שניתנה באחרונה במחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב. להחלטה הזאת יש משמעות רוחבית עבור הליכי גיוס הון של חברות פרטיות והערכות השווי שלפיהן בוצע הגיוס - שבעקבותיה הן עשויות להיפסל.

ההחלטה התקדימית של השופטת רות רונן שניתנה בסוף מארס ואושררה על ידה בהחלטה נוספת בשבוע שעבר, ניתנה במסגרת סכסוך משפטי המתנהל בשנה האחרונה בין יובל מימון, שפיתח תחליף סוכר טבעי, לבין שותפיו לחברת אונבו (Unavoo) טכנולוגיות מזון, שהוקמה בתחילת 2017 על בסיס פיתוחו של הממתיק. הסכסוך עדיין לא הוכרע, אך במסגרת התביעה ביקש מימון מבית המשפט לעצור כל מהלך של גיוס הון לחברה אם הוא ייעשה לפי שווי הנמוך מ–36 מיליון דולר - שווי הפטנט שפיתח והועבר לבעלות אונבו.

דרישתו של מימון באה בעקבות החלטה של האסיפה הכללית של אונבו מפברואר, על סבב גיוס של 500 אלף דולר לפי שווי חברה של 700 אלף דולר, לפני הכסף שייכנס בגיוס זה. מימון לא השתתף באסיפה וההנחה של בית המשפט היתה שרוב שותפיו מתכוונים להשקיע בגיוס. מימון לא התנגד לעצם ההשקעה, אך טען כי השווי שנקבע על ידי שותפיו שרירותי, ללא כל חוות דעת מגורם מקצועי, תוך דילול משמעותי של מי שאינו משתתף בו.

השופטת רות רונן

בהחלטתה התייחסה השופטת ליישומו של "כלל שיקול הדעת העסקי", שעל פיו אין להתערב בהחלטות שמתקבלות בדירקטוריון החברה כל עוד מקבלי ההחלטות פעלו באופן מיודע, תוך הפעלת שיקול דעת עצמאי ובתום לב. עם זאת, ציינה השופטת, במקרים שבהם מצויים מקבלי ההחלטה במצב של ניגוד עניינים, החלטתם אינה נהנית מהחסינות שמקנה כלל שיקול הדעת העסקי, ובית המשפט בוחן את ההחלטה לגופה בהתאם לסטנדרט ביקורת מחמיר יותר.

לכן, כתבה רונן, "את הרציונל האמור ניתן להחיל גם על החלטה לגיוס הון בחברה - בין אם היא מתקבלת על ידי דירקטוריון החברה ובין אם היא מתקבלת על ידי בעלי מניותיה באסיפה הכללית שלה. גם בהתייחס להחלטה כזו - יהיה מקום לסטנדרט ביקורת מחמיר יותר כאשר למקבלי ההחלטה היה בה עניין אישי".

מי צריך להוכיח שהשווי ריאלי?

מימון, שהגיש את התביעה נגד שותפיו לחברה לפני כשנה טוען כי הוא - שפיתח במשך עשר שנים את הפטנט לתחליף סוכר פורץ דרך - הקים את החברה והביא אותה משווי של אפס לשווי מוערך של 60 מיליון דולר, פוטר מתפקיד המנכ"ל באמתלות מופרכות וזכויותיו קופחו.

הנתבעים הם חברת אונבו, שותפו הישראלי אבנר גורדין (שמחזיק 15% מהחברה), השותפים האמריקאים ג'ק דואק וג'ף כהן (שכל אחד מהם מחזיק ב–15% מהחברה) והתאגיד הבריטי ED&F Man (שמחזיק 10% מהחברה) שב-2017 השקיע בחברה 4 מיליון דולר לפי שווי של 40 מיליון דולר. מימון מחזיק ב-45% מהמניות.

הנתבעים טענו כי אין בסיס לטענות קיפוח וכי מימון מעוניין למרר את חייהם של יתר בעלי המניות והדירקטורים כדי שיוכל להשתלט על החברה, או לחלופין להביא לקריסתה ולניהול הליכים משפטיים ארוכים. זאת, בעוד הם מנסים להציל את החברה.

בנוגע לבקשה למנוע את הגיוס לפי השווי שנקבע, הנתבעים טענו כי סבב הגיוס דרוש בדחיפות שכן לחברה אין מקורות מימון לפעילות השוטפת. בנוסף, הם טענו כי חצי שנה קודם לכן הם ניסו לגייס הון לפי שווי של 1.2 מיליון דולר ולא הצליחו, וגם מימון יזם השקעה לפי שווי של מיליון דולר ולא הצליח, ולכן - גיוס לפי שווי קרוב (700 אלף דולר), ודאי שאינו מקפח אותו.

בהחלטה שנתנה השופטת רונן היא ציינה כי כאשר בית המשפט בוחן החלטה לגיוס הון בחברה פרטית, הוא בוחן גם אם הגיוס נחוץ והוא האפשרות הטובה ביותר לכלל בעלי המניות, ואם השווי של החברה בגיוס הוא ריאלי. זאת, מכיוון שהשקעה בהתאם לשווי נמוך מהשווי האמיתי של החברה, מעבירה הון מבעלי המניות שאינם משתתפים בה לבעלי המניות שמשתתפים בה, ללא הצדקה. רונן קבעה כי לפחות כשיש בסיס לסברה שההחלטה התקבלה במצב של ניגוד עניינים - הנטל הוא על מקבלי ההחלטות להוכיח כי השווי משקף שווי ריאלי.

השופטת כתבה בנוגע לבעלי המניות (למעט התאגיד הבריטי מאן), כי הם היו מודעים ככל הנראה לכך שמימון לא ייקח חלק בהשקעה הנוספת, ולכן היה להם אינטרס מובנה להעריך את שווי החברה בחסר. זאת, שכן הערכה בחסר יכולה לאפשר להם "לרכוש" כנגד ההשקעה הנוספת שלהם חלק נוסף בחברה במחיר שאינו משקף את המחיר הריאלי.

לאחר סקירת הראיות שהביאו הצדדים, השופטת קבעה כי נכון לשלב זה של הדיון הנתבעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי השווי שקבעו היה ריאלי, ויש ממש בטענה של מימון שלפיה מדובר בהערכה שרירותית. לכן, היא קיבלה חלקית את בקשתו במובן זה שהיא קבעה שאמנם יש לאפשר כעת את ביצוע ההשקעה ההכרחית להמשך קיום החברה - אך בכפוף לכך ששווייה ייקבע בהמשך בהתאם לחוות דעת או בדרך אחרת. המשמעות היא שבשלב זה לא יוקצו מניות בעבור ההשקעה, כך שמימון לא ידולל. רונן הוסיפה כי הנתבעים גם יכולים לשקול להלוות לחברה את סכום הכסף שביקשו להשקיע, או כל סכום אחר, או לאתר משקיע חיצוני שישקיע בחברה.

בקשה לעיון מחדש נדחתה

השותפים הנתבעים (מלבד מאן) הגישו לשופטת רונן בקשה לעיון מחדש בהחלטה. במסגרת זו הם הסכימו לקבוע את השווי על 1.05 מיליון דולר (לפני הכסף), שהוא לגישתם השווי האחרון המוסכם שהוצע על ידי מימון עצמו. ביום רביעי שעבר דחתה השופטת את הבקשה. היא ציינה כי הקביעה שלפיה מימון תמך בהשקעה לפי שווי זה, היא קביעה בעייתית שיש לגביה פנים לכאן ולכאן - ובכל מקרה חומר הראיות שהציגו הנתבעים אינו מספיק כדי לשנות את ההחלטה.

לדברי עו"ד אחיי גֹמא, שותף וראש מחלקת שוק ההון וניירות ערך במשרד המבורגר עברון ושות' (שלא היה מעורב בתיק), ההחלטה בנוגע לסטנדרט הביקורת המחמיר שקבעה רונן רלוונטית לחברות פרטיות רבות, בעיקר מתחום ההיי־טק. "בית המשפט ובא ואומר למעשה שהוא יבחן 'בפינצטה' ובאופן מחמיר את ההחלטות של האורגנים המוסמכים בחברות פרטיות כאשר מדובר בהחלטות לסבבי גיוס פנימיים, כיוון שיש ניגוד עניינים מובנה בקרב מקבלי ההחלטות. זו אינה אמירה טריוויאלית והיא שולחת לביקורת שיפוטית תיאורטית עסקות רבות בתעשייה.

"בנוסף, לא זו בלבד שבית המשפט יבחן מקרוב את טיב ההחלטה לגייס כסף ואת השווי שלפיו ייעשה סיבוב הגיוס, אלא שאף נטל ההוכחה הוא על האורגנים שאישרו את הגיוס; הם צריכים להסביר מדוע השווי שבו בחרו הוגן או משקף את השווי הריאלי. בלא מעט מקרים המשימה כמעט בלתי אפשרית. ניכר שבהחלטתו מיישם בית המשפט נורמות משפטיות שמקורן בחברות הציבוריות, שלא בטוח שעוצבו למידותיהן של חברות פרטיות, ולמידות המשקיעים והיחסים ביניהם".