עתונות

הסוף של משפט טבע-פרוניורון? העליון דחה את ערעור טבע

לאחר מעל עשור של התדיינות משפטית, כשפרונוירון האשימה את טבע בסיכון חיי חולים, וטבע האשימה את מייסדת פרונוירון בסילוף תוצאות ניסויים, אושרר פסק הדין של המחוזי: טבע ביצעה ניסוי שלא תוכנן היטב, ועליה להחזיר לפרוניורון את הרישיון לקופקסון על התוויות שאינן טרשת נפוצה

16.01.2020 | גלי וינרב


בית המשפט העליון, בראשות השופטים עוזי פוגלמן, נעם סולברג ודוד מינץ, דחו אתמול (ד') את הערעור של טבע ואת ערעור הנגד של פרוניורון במשפט המתקיים ביניהן לגבי הזכויות על מולקולת הקופקסון למחלות שאינן טרשת נפוצה. ייתכן כי זהו אקורד הסיום במשפט הסוער המתקיים בין החברות כבר למעלה מעשור ומאופיין בהכפשות הדדיות כבדות.

המשפט החל ב-2006, כאשר פרוניורון טענה כי כדי להימנע מביטול ההסכם והשבת כל הזכויות במולקולה לידי פרוניורון, טבע נכנסה לניסוי מועד לכישלון בחולים במחלת ניוון השרירים ALS, ולא רק זאת אלא שסיכנה בכך את חיי החולים ביודעין. טבע מצדה טענה כי הניסויים היו ראויים, וכי דווקא מייסדת פרוניורון, פרופ' מיכל שוורץ, סילפה תוצאות ניסויים שהראו את ההפך.

אתמול אישרר בת המשפט העליון כאמור את פסיקת השופט אבי זמיר מבית המשפט המחוזי בתל-אביב. זמיר פסק כי טבע אכן נכנסה לניסוי לא מתוכנן היטב, ולכן לא עמדה בתנאי ההסכם, וכעת עליה להחזיר את הרישיון למוצר לפרונוירון. עם זאת, הוא קבע כי לא הוכח כי טבע סיכנה חולים או שידעה בוודאות כי הניסוי מיותר. הפסיקה שכתב שופט העליון מינץ מקבלת את עמדתו.

המשמעות היא שפרונוירון תוכל לפתח את המולקולה עבור מחלות שאינן טרשת נפוצה, אך לא ברור אם כדאי לה לעשות זאת, כי הפטנט הבסיסי על קופקסון כבר פקע' וממילא פרוניורון כבר לא מתפקדת כחברה. ייתכן כי בהתדיינות המשפטית אבדה בעצם האפשרות לפתח את המוצר עבור מחלות נוספות. אולם אם תימצא דרך להאריך את הפטנט, למשל על-ידי בחירה בצורת מתן חדשה, המשחק נפתח מחדש עבור פרוניורון.

את טבע ייצגו עורכי הדין מנחם טולצ'ינסקי, אמיר לויצקי, יצחק מרציאנו ועמית ממשרד טולצ'ינסקי שטרן מרציאנו כהן לויצקי ושות'. את פרונוירון ייצגו עורכי הדין גבריאל מויאל מאור, מנחם אברמוביץ, ירון סובול ואלינור שטרק ממשרד המבורגר עברון ושות'.

שניים אוחזין בקופקסון

מדוע הסעיר המשפט הזה את הארץ? נחזור רגע לתקציר הפרקים הקודמים: כאשר טבע רכשה ממכון ויצמן את הזכויות לקופקסון לטיפול בטרשת נפוצה, שהפכה לתרופת הדגל שלה והניבה לה הכנסות של מיליארדי דולרים בשנה ואת עיקר הרווח שלה בעשור האחרון, היא לא רכשה את כל הזכויות לשימוש במולקולה בכל מחלה, אלא רק בטרשת נפוצה.

פרופ' מיכל שוורץ ממכון ויצמן, שלא הייתה ממפתחי הקופקסון במקור, ערכה ניסויים במולקולה ומצאה כי היא יכולה להתאים, בשינויים קלים, לטיפול במחלות נוספות. חברת פרוניורון הוקמה כדי למסחר את המוצר הזה ומוצר נוסף של שוורץ.

כשטבע גילתה כי אותה המולקולה שאחראית על חלק כה גדול מרווחיותה עשויה להימכר בשוק לאינדיקציות אחרות, ואולי אף להגיע לחולי טרשת נפוצה באופן שמאיים על המודל העסקי של המוצר, למעשה לא נותרה לה ברירה אלא לרכוש מפרונוירון את הזכויות למוצר. היה בכך גם פוטנציאל להגדיל את המותג הכי רווחי וחזק שלה. ההסכם בין הצדדים נחתם ב-2001.

סלע המחלוקת הוא הסעיף שנכלל בהסכם, הדורש מטבע לערוך תוך פרק זמן מוגבל ניסוי מתוכנן היטב באחת המחלות שהוגדרו בחוזה, ולא - תצטרך להחזיר את המוצר לידי פרוניורון. סעיפים כאלה נכללים לעתים קרובות בהסכמי פיתוח משותף, כדי לוודא שהחברה רוכשת את המוצר כדי להביא אותו לשוק ולא כדי "לקבור" אותו.

טבע בחרה לערוך ניסוי בניוון שרירים מסוג ALS . פרונוירון טענה, במשפט שהתחיל עוד לפני שהניסוי הזה הסתיים, כי לא זה היה הניסוי הנכון. לדבריה, טבע נכנסה לניסוי זה בידיעה כי סיכויי ההצלחה שלו קלושים, רק כדי לעמוד בדרישות ההסכם לערוך ניסוי כלשהו ולהשאיר את המוצר אצלה.

על פרונוירון היה להראות במשפט כי טבע לא ערכה "ניסוי מתוכנן היטב", ופרוניורון טענה את זה ואף הרבה מעבר לכך. כפי שצוין לעיל, היא טענה כי טבע התעלמה מראיות שהראו כי הניסוי מיותר ואף עלול להיות מסוכן. טבע טענה מנגד כי נכנסה לניסוי בתום-לב ובמטרה להצליח.

בפרוטוקולים מישיבות טבע שפורסמו במסגרת המשפט, אכן תועדו בכירי טבע אומרים כי אפשר להיכנס ל"ניסוי זול וקצר" כדי לעמוד בדרישות ההסכם עם פרוניורון. במצגת שנערכה בטבע, אמרו גורמים מהחברה כי זהו ניסוי המאפשר "להרוויח זמן", והוא "האופציה הכי קלה והכי פחות מסוכנת", למרות שבאותה מצגת ממש נאמר כי "סיכויי ההצלחה של המוצר נמוכים מאוד".

התביעה הוגשה ב-2006 תוך כדי קיום הניסוי, ועוד בתקופה בה התקיים המשפט התקבלו התוצאות: הניסוי הקליני ב- ALS אכן נכשל, אולם תוצאותיו לא הצביעו על פגיעה בבטיחות החולים או על קיצור חייהם.

בית המשפט בתל-אביב הכריע כאמור ב-2015 כי הניסוי לא תוכנן היטב. אולם השופט לא ראה בכך מזימה של טבע. "האם החליטה טבע על יציאה לניסוי מופרך, תוך הטעיה מכוונת של מאות חולים, מספר ועדות רגולטוריות, עשרות חוקרים ורופאים בעלי שם... והכול ללא שום מורא או חשש שהמזימה תתגלה"?, שאל, וקבע, כצפוי מן הניסוח, כי לא הייתה "מזימה" כזו.

השופט זמיר קבע כי הייתה הצדקה מדעית עקרונית לערוך ניסוי במוצר ב- ALS , אך בשעה שבה נערך הניסוי (ב-2006, רגע לפני שהחוזה בין הצדדים היה אמור לפוג לולא נערך ניסוי), טרם הבשילו התנאים לצאת אליו.

לדעת זמיר, לאור תמרורי האזהרה לגבי הבטיחות ומיעוט המידע הקיים לגבי היעילות, היה על החברה להעמיק את המחקר בבעלי חיים, לפני שיהיה ראוי לצאת לניסוי בבני אדם. זמיר התרשם כי אכן הניסוי נערך בעיתוי הבעייתי, בין היתר במטרה להרוויח זמן מול פרוניורון.

בעת מתן העדויות הראתה פרוניורון כי צוות שייעץ לטבע לגבי הניסוי קבע מראש כי סיכויי ההצלחה שלו "נמוכים מאוד". לכך ענה בעדותו ד"ר אהרון שוורץ, מי שניהל אז את המיזמים האינובטיביים של טבע: "אז מה". כוונתו הייתה ככל הנראה כי בעיניו, אפשרי לערוך גם ניסויים שסיכויי ההצלחה שלהם נמוכים, אם התועלת עשויה להיות גדולה כמו מציאת תרופה ל-ALS, ואולם השופט כינה את התשובה "מוקשית".

טענה נוספת שפרוניורון העלתה המשפט היא שעדיף, אפילו בטרשת נפוצה, לתת קופקסון בתדירות נמוכה מיומיומית. קופקסון נמכר במשך רוב שנות הפטנט שלו במנות של 20 מ"ג למתן יומי. רגע לפני תפוגת הפטנט על ה-20 מ"ג, הביאה טבע לשוק קופקסון 40 מ"ג הניתן רק כמה פעמים בשבוע. פרוניורון טענה כי גם את המוצר המקורי של החברה, קופקסון 20 מ"ג, היה ניתן לתת בכמות ובתדירות נמוכה יותר (ואז היו גם ההכנסות נמוכות יותר). אם אומנם כך הדבר, הרי שחולים קיבלו כמות כפולה של זריקות כואבות, ללא צורך.

פרוניורון הציגה במשפט ראיות אשר לדעתה מעידות על כך שטבע רצתה להימנע בכל מחיר מהעלאת השאלה האם ניתן לקבל את אותן תוצאות בטרשת נפוצה בחצי מכמות הקופקסון, ולכן נמנעה מלהיכנס לניסויים שהיו יכולים להיות מוצלחים יותר מהניסוי ב-ALS, אבל במשטר המופחת. בתוכנית העבודה של טבע אכן נכתב כי "משום שקופקסון משווק לטרשת נפוצה כזריקה יומית, ברור כי לא ניתן להשתמש באותו המוצר בגלאוקומה בתדירות נמוכה משמעותית בלי ליצור בעיות מסחריות".

בישיבה שנערכה בטבע כדי לדון בניסוי בגלאוקומה נאמר, לפי מסמכים שהציגה פרוניורון, כי "הצגת שני משטרי טיפול שונים בטרשת נפוצה ובמחלות של ניוון עצבי עלולה לפגוע בנתח השוק של קופקסון, משום שהנוירולוגים עלולים לשקול משטר פחות תדיר גם בטרשת נפוצה". ד"ר שוורץ ענה במשפט כי "זו שאלה לגיטימית, ואכן יש בזה אלמנט של סיכון, אך זה לא השפיע על החלטתנו".

בית המשפט קבע, כאמור, כי לא נראה שהייתה "מזימה" של טבע לבצע ניסוי מועד לכישלון ב- ALS , רק כדי למנוע מן הסוד הזה להתגלות. בית המשפט לא הכריע בסוגיה האם טבע אומנם חשבה שניתן לתת את קופקסון 20 מ"ג בתדירות נמוכה, ונמנעה מלעשות זאת מסיבות עסקיות. נקבע כי ההכרעה בסוגיה זו אינה חיונית להכרעת המשפט כולו.

בית המשפט העליון מאשרר

בערעור טענה טבע, בין היתר, כי ניסוי שסיכויי ההצלחה בו נמוכים ואפילו נמוכים מאוד, עדיין יכול להיות "ניסוי מתוכנן היטב". "קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין לערוך ניסוי קליני כל עוד אין היתכנות קלינית ברורה או תוצאות פרה-קליניות משכנעות, מבוססת על מסקנות שגויות, והיא בעלת השלכות מרחיקות לכת על המחקר המדעי והרפואי המתמקד במחלת ניוון השרירים", טענה. "ניסוי קליני ראוי הוא ניסוי שהסיכון שבו מצדיק את עריכתו אל מול התועלת הפוטנציאלית הנשקפת ממנו. כאשר מדובר במחלה כה קשה וחמורה, התועלת שהייתה צומחת לחולים אם היה מתברר שהתרופה מועילה, הייתה כה עצומה ורבה, כך שהיה נכון לערוך ניסוי אף אם היו מתגלים (ולא היה נתון שהצביע על כך) תמרורי אזהרה כלשהם".

גישה זו, שעלולה להישמע מוזרה לקורא הסביר, מנחה בימים אלה את הפרקטיקה של הטיפול ב-ALS, כאשר ניסויים רבים מאושרים על בסיס מידע מועט, ולו לשם הסיכוי הקטן שתימצא דרך כלשהי להקל על המחלה הקשה וחשוכת המרפא.

השופט מינץ הסכים עם טבע כי לא כל מקרה שבו ניסוי לא נתמך על-ידי תוצאה טובה במודל חיה, משמעותו שאין לערוך את הניסוי, אולם טען כי במקרה הזה לא רק שלא היו ראיות תומכות לניסוי, אלא תמרורי אזהרה של ממש. למרות זאת הדגיש בית המשפט העליון כי אין לקבוע על בסיס תוצאות פסיקה זו כי טבע אכן סיכנה חיי אדם. לדברי השופט, לא נמצאה עדות לכך שחיי אדם אכן סוכנו.

בסופו של דבר החליט השופט לא לשנות את פסיקת בית המשפט המחוזי.