עתונות

העו"ד הבכיר, בתו השופטת והחובות לדיסקונט

שופטת ביהמ"ש השלום בת"א, סיגל רסלר-זכאי, דנה בתביעה כספית נגד בנק דיסקונט ואף דחתה אותה. זאת, בזמן שהתנהל סכסוך כספי בין הבנק לבין אביה, עוה"ד המוכר יהודה רסלר - בית המשפט המחוזי פסל את השופטת וביטל את פסק דינה בשל "תחושת אי-נוחות". ואולם, ביהמ"ש העליון לא ראה בכך פסול

30.11.15| חן מענית


עו"ד יהודה רסלר, אחד מעורכי הדין המוכרים בארץ, נקלע בשנים האחרונות לחובות כבדים לבנק דיסקונט, עד שבנובמבר 2014 הוחלט כי רסלר יפנה את משרדו ברחוב דוד המלך בת"א. זאת, כדי שזה יימכר על-ידי הבנק לצורך גביית החוב. במקביל, ולמרות, יחסי נושה-חייב שנוצרו בין עו"ד רסלר לבין הבנק, בתו של עוה"ד המפורסם, שופטת בית משפט השלום בת"א, סיגל רסלר-זכאי, דנה בתביעה שהוגשה נגד דיסקונט ואף דחתה אותה. בית המשפט המחוזי פסל את החלטת השופטת בשל "תחושת אי-נוחות". ואולם, הבנק ערער לביהמ"ש עליון, שקיבל את הערעור, הפך את החלטת המחוזי וקבע כי פסק דינה של רסלר-זכאי לטובת הבנק, הנושה של אבי,  יעמוד על כנו.

העליון נימק את החלטתו, בכך שלא הוכחה זיקה בין סניף בנק דיסקונט שעוסק בענייניו של עו"ד רסלר לבין סניף הבנק המעורב בסכסוך של דיסקונט מול התובע, שבו דנה בתו של רסלר כשופטת. השופט אליקים רובינשטיין פסק כי אין לבטל פסק דין אך בשל מראית פני הצדק, כאשר אין חשש אובייקטיבי למשוא פנים. "הפגיעה במראית פני הצדק במקרה זה, ככול שהיא מועלית כרכיב סובייקטיבי של 'אי-נוחות', אינה מגיעה לרמה המצדיקה את ביטול פסק הדין של השופטת רסלר-זכאי", פסק.

מראית פני הצדק

ראשיתה של הפרשה ב-2007 אז הגיש גד ורקשטל תביעת פיצוי בסך 2 מיליון שקל נגד דיסקונט, בטענה שהבנק נתן משכנתא לשותף עסקי שלו, בהסתמך על מסמך שבו זויפה חתימתו. ואולם, באחת השבתות, בעוד הדיון בתיק מתנהל, הגיע התובע ורקשטל לביתו של השופט מאיר שנהב, שדן בתביעה בראשית הדרך, ומסר לו מעטפה עם מסמכים חסויים, שתוכנם לא ידוע עד היום. בעקבות זאת נאנץ השופט שנהב לפסול את עצמו מלדון בתביעה, והשופטת שקיבלה את התיק לדיון הייתה רסלר-זכאי.

כעבור זמן מה קיבלה גם רסלר-זכאי מעטפה ששלח לה התובע, שכביכול נשלחה מנציבות התלונות על השופטים במשרד המשפטים. רסלר-זכאי זכאי נמנעה מלפתוח את המעטפה והניסיון של התובע לפסול אותה לא צלח. רסלר-זכאי דנה בתביעה עד סופה, וב-1 באפריל 2014 נתנה פסק דין בו דחתה את התביעה נגד דיסקונט במלואה, בנימוק של התיישנות והיעדר רשלנות מצד הבנק.

על פסק דינה של רסלר-זכאי הגיש ורקשטל ערעור לבית המשפט המחוזי, במסגרתו ציין כי נודע לו שבתקופה שקדמה למתן פסק הדין, ניהל אביה של השופטת, עו"ד רסלר, סכסוך כספי גדול עם בנק דיסקונט, בשל חובות של מיליוני שקלים. זאת, בגין הלוואה שנטל ולא עלה בידו לפרוע. בבקשה נפרדת שהגיש לאחר מכן, ביקש התובע לפסול בדיעבד את השופטת רסלר-זכאי ולבטל את פסק הדין לטובת הבנק שנתנה. זאת, לטענתו, בשל החשש כי השופטת דחתה את תביעתו הכספית נגד הבנק, בניסיון לגרום לבנק להקל על אביה בסכסוך הכספי שנוהל ביניהם.

בית המשפט המחוזי ביקש את עמדתה של השופטת רסלר-זכאי לבקשת הפסילה. בתגובתה ציינה השופטת כי לא הייתה מעורבת בסכסוך בין אביה והבנק ואף לא הייתה מודעת לו, שכן אביה הסתיר את העניין מבני משפחתו, בשל הבושה שחש. לאחר ששמע את השופטת, קבע המחוזי ביולי האחרון, כי הוא אמנם מקבל את גרסת השופטת, אך הוסיף כי יש לתת ביטוי לעקרון מראית פני הצדק. בית המשפט קבע כי קיימת "תחושת אי-נוחות" בשל צירוף המקרים והעיתויים, ובשל העובדה כי בעת מתן פסק הדין ניהל הבנק הליכים למימוש משרדו של עו"ד רסלר, שניסה מצדו למנוע את פינויו.

המחוזי ציין כי מאחר שהשופטת דחתה את בקשתו של התובע ורקשטל לשמוע עדים נוספים טרם מתן פסק הדין, הרי שקיים טעם לפגם בעובדת שרסלר-זכאי דנה בתיק. לפיכך, קיבל המחוזי את בקשת הפסלות והורה על פסילתה בדיעבד של רסלר-זכאי, ביטול פסק דינה, והחזרת התיק לדיון מחדש בבית משפט השלום בפני שופט אחר.

"תפיסה בלתי ראויה"

על פסק דינו של המחוזי הגיש הבנק, באמצעות עו"ד גבי מויאל מאור ממשרד המבורגר-עברון, בקשת רשות ערעור לעליון, בה טען כי לא היה מקום לפסול בדיעבד את השופטת רסלר-זכאי בנימוק יחיד של מראית פני הצדק, בשעה שנקבע חד-משמעית כי לא התקיים חשש ממשי למשוא פנים. הבנק טען כי יש להפעיל את עיקרון פני הצדק בדיעבד רק במקרים חריגים ביותר, ואין זה המקרה. לדברי הבנק, טענותיו של התובע ורקשטל, לפיהן עלולה השופטת להיות מושפעת בהחלטותיה מעצם קיומו של סכסוך בין אביה לבין הבנק, אינן אלא השערות לא מבוססות, המושתתות על תפיסה בלתי-ראויה של המציאות. עוד טען הבנק כי ביטול פסק הדין בדיעבד פוגע במלאכת עשיית הצדק של בעלי הדין בתיק, המתדיינים זה שנים רבות, וכן באינטרס הציבורי של סופיות הדיון.

השופט רובינשטיין קיבל את טענות הבנק, ביטל את פסק דינו של המחוזי, וקבע כי מדובר במקרה חריג ונדיר שבו בוטל בדיעבד פסק דין במסגרת הליכי ערעור, בנימוק בודד של עקרון מראית פני הצדק ומבחן החשש הממשי הסובייקטיבי. לדבריו, בנק הינו גוף מוסדי גדול ומטבע הדברים גם שופטים (ו/או בני משפחותיהם) נמנים על לקוחותיו. כמו-כן, נקבע כי לא הוכחה זיקה בין סניפי הבנק - זה שעוסק בענייניו של עו"ד רסלר מול זה שמעורב בסכסוך מול התובע ורקשטל. רובינשטיין ציין גם כי לא ניתן להתעלם מתחושת אי-הנוחות שמעוררים מעשיו של ורקשטל וניסיונותיו לפסול את השופטים היושבים בדין.

רובינשטיין הבהיר כי לשאלת האמון במערכת המשפט יש שני פנים - חשש סובייקטיבי כלפי התובע ורקשטל בגינו יש לבטל את פסק הדין, מול מידת הנזק שייגרם לבעלי הדין, שניהלו זה מכבר הליכים ממושכים בגלל מעשיו של התובע, וכעת יאלצו לנהל את ההליך שוב, מראשיתו. כיוון שבית המשפט המחוזי לא דן בטענות הערעור לגופן, הורה בית המשפט העליון להחזיר את התיק לערכאת הערעור על-מנת לדון בהן.