עתונות

העליון: אין לאפשר לערב "לתפוס טרמפ" על פשרה של ערב אחר

ביהמ"ש העליון דחה ערעור על פסק דין של המחוזי וקבע כי הבנק לא חייב לעודד ערב לנהל מו"מ בנסיבות בהן הוא לא מראה כל עניין להסדיר את חובותיו

12.02.17 | גלובס


בית המשפט העליון דחה ערעור על פסק דין של המחוזי וקבע כי הבנק לא חייב לעודד ערב לנהל משא-ומתן בנסיבות בהן הוא לא מראה כל עניין להסדיר את חובותיו. 

המערער, יחד עם חברו, היה ערב לחוב של חברות מסוימות, והם חתמו על ערבויות אישיות בהיותם בעלי מניות ומנהלים בחברות, כאשר רצונם היה להשיג מימון מבנק דיסקונט למשכנתאות לפרויקט בנייה.

החברות לא הצליחו לפרוע את ההלוואה, שבעת הגשת התביעה עמדה על כ-60 מיליון שקל, והבנק פנה לערבים ודרש מהם לשלם את החוב מכוח ערבותם לו. בין הבנק לערבים החל משא-ומתן במטרה להגיע להסדר פשרה.

בסופו של תהליך הגיע הבנק להבנות עם ערב אחד, לפיהן הוא ישלם 12 מיליון שקל ממימוש נכסי החברות.

הערב השני ניהל משא-ומתן בו העלה מספר תנאים, שלא היו מקובלים על הבנק, ובסופו של דבר לא הושגה איתו כל פשרה, והבנק תבע אותו על סכום של 2.5 מיליון שקל, למרות שלטענת הבנק החוב היה גבוה יותר. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת הבנק וחייב את הערב הנוסף בתשלום.

הערב הגיש ערעור לעליון, בו טען כי ההסכם שגובש במהלך המשא-ומתן שניהל עם הבנק, שעליו חתם לאחר שביצע בו שינויים מסוימים, מהווה חוזה מחייב בינו לבין הבנק.

עוד הוא טען כי הבנק הפר את חובת תום-הלב המוטלת עליו, בכך שנהג באופן שונה בשני הערבים בעת שחתם על הסכם פשרה רק עם אחד, בכך שלא יידע אותו על כריתת הסכם הפשרה עם הערב הנוסף וכן באופן ניהול המשא-ומתן מולו. לנוכח אלה, הוא סבור כי יש לדחות את התביעה של הבנק נגדו.

הבנק מנגד, באמצעות עו"ד אסף אנגלרד, ראש מחלקת הבנקאות והמימון במשרד המבורגר-עברון, ובאמצעות עו"ד זוהר אילן ממשרדו, טען כי חוזה הערבות בתוקף, וכי על המערער לשלם את הסכום שנפסק לו במחוזי.

בית המשפט העליון, ברוב של שני שופטים מול אחד, דחה את ערעור הערב ואף חייב אותו בתשלום הוצאות בסך 20,000 שקל לבנק.

השופטים ענת ברון וסלים ג'ובראן קיבלו את טענות הבנק, לפיהן המערער נקט גישה פסיבית ולא לקח כל אחריות על חובותיו לבנק, וכי השינויים שבוצעו בכתב-יד במסמך העקרונות הם שינויים עקרוניים שמשמעותם היא כי הוא אינו מעוניין לבצע את חלקו בהסכם המחייב. בית המשפט קבע כי המערער לא הוכיח שהבנק נהג עימו בחוסר תום-לב במשא-ומתן.

בהמשך לכך קבע בית המשפט העליון שתי קביעות עקרוניות: האחת מתייחסת לשלב המשא-ומתן שקדם לחתימת הסכם הפשרה כאשר נקבע כי אין זה מחובתו של בנק, בשלב שבו טרם נחתם הסכם הפשרה, לעודד עָרֵב לשוב לשולחן המשא-ומתן בנסיבות בהן הערב לא הראה כל עניין מצדו להסדיר את חובותיו לבנק, וכי בנסיבות העניין אי-הכללת ערב אחד במשא-ומתן המתנהל עם הערב השני אינה מהווה הפרת חובת תום-הלב של הבנק.

הקביעה השנייה מתייחסת לשלב שלאחר חתימת הסכם הפשרה עם ערב אחד בלבד. העליון קבע כי אין זה ראוי לאפשר לערב האחד, לאחר שנחתם הסכם פשרה עם הערב השני, "לתפוס טרמפ" על העבודה והטרחה שהשקיע הערב האחר מכוח הסכם הפשרה, ובכך לפטור עצמו מהתחייבויותיו כלפי הבנק בלא כלום.

השופט ניל הנדל היה בעמדת מיעוט וטען כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי.