עתונות

התעלמות מחובות והפרה של החוק: כך איבדו המשקיעים באינטגרל 37 מיליון שקל

השופטת דניה קרת־מאיר קיבלה תביעה של משקיעים נגד מנהלי קרן אינטגרל ונגד חברת הנאמנות של בנק מזרחי שלא פיקחה עליה כנדרש ■ "נאמנות מזרחי סברה כי לא מוטלת עליה חובה כלשהי וכי ניתן להעביר את הכספים לפרארי או לחתול ברחוב" ■ התיק צפוי להגיע להכרעה בעליון

13.02.19 | אפרת נוימן


13 שנה לאחר שהוגשה תביעה על ידי כ–100 משקיעים בקרן הגידור אינטגרל שקרסה, ניתן באחרונה פסק דין בתביעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד הקרן ומנהליה. השופטת הכלכלית דניה קרת־מאיר (שנמצאת בהליכי פרישה) קיבלה את טענות התובעים בנוגע לאחריות מנהלי הקרן וחברת הנאמנות של בנק מזרחי לנזקים שנגרמו להם וקראה למחוקק ולרגולטור להסדיר באופן ממוקד את דרך הפעולות של קרנות גידור.

קרן הגידור אינטגרל ניהלה בשיאה כ–30 מיליון דולר. הקרן השיגה תשואה של כ–120%, מאז הקמתה בשנת 2000 ועד למארס 2006, אלא שבמאי רשמה הקרן תשואה שלילית שגררה מגמה נרחבת של הוצאת כספים מהקרנות. התוצאה היתה נעילה של הקרן לפדיונות. כשהקרן שוחררה מהנעילה באוגוסט, הסתבר למשקיעים כי לא נשאר הרבה מכספם.

 לפי פסק הדין, נאמנות מזרחי היתה יכולה למנוע את הנזק שנגרם בשלוש הזדמנויות — אך לא עשתה זאת. היא התעלמה מהחובות שלה, לא מנעה העברה של 100 מיליון שקל כספי משקיעים לגוף שאינו נאמן, ואיפשרה את התרחשות הנזק. "נאמנות מזרחי סברה כי לא מוטלת עליה חובה כלשהי, וכי ניתן להעביר את הכספים לפרארי או לחתול ברחוב", ציינה השופטת.

לאורך השנים התיק עבר כמה גלגולים ושופטים. במהלך השנים נדחו תביעות נגד חלק מהנתבעים (ובהם דירקטורים) והבנק השוויצרי קרדיט סוויס, ונחתמו הסכמי פשרה עם כמה מהנתבעים. בסוף 2008 הוגש כתב תביעה מתוקן שבו נתבע פיצוי של 33 מיליון שקל. פסק הדין כעת עוסק בשאלות העיקריות שעלו בתיק ובאחריות של הנתבעים העיקריים.

 התובעים הם שכירים וגמלאים שהשקיעו בקרן אינטגרל את כספם. חלקם היו מכרים של מנהל הקרן, אדריאן דוידסקו, מתקופת שירותם הצבאי המשותף במחלקת בינוי של חיל האוויר. שאר התובעים הצטרפו לקרן בהמלצות שעברו מפה לאוזן על ידי המשקיעים הראשונים, וכן בעקבות פעולות שיווק של עובדים בקרן אינטגרל.

קרן נאמנות או גוף השקעות פיננסיות?

בכתב התביעה, שהוגש על ידי עו"ד יצחק אבירם, נאמר כי הם השקיעו כספים בקרן נאמנות שהבטיחה תשואה עודפת במודל השקעה סולידי בעל סיכון נמוך. התובעים לא ביקשו ולא רצו להיחשף להימורים בשוק ההון. הם טענו כי הם נפלו קורבן למעשי נוכלות ומרמה במסגרת קרן נאמנות, שהביאו להפסד של 73% מכספי השקעתם. לכן, הם ביקשו מבית המשפט לחייב שורה של נתבעים — ובראשם דוידסקו — לפצות אותם בגין אובדן השקעותיהם.

אחת מהשאלות העיקריות שעלו היא אם יש להתייחס לקרן גידור כאל קרן נאמנות מבחינת הפיקוח הרגולטורי, או שהיא יכולה להיחשב כגוף השקעות פיננסיות שאינו כפוף לפיקוח כזה. השופטת קיבלה את טענת התובעים שלפיה "חוק השקעות משותפות בנאמנות" חל גם על קרנות גידור כמו אינטגרל, שכן הרציונל של הגנה על משקיעים בהסדר שמטרתו השקעה משותפת בניירות ערך חל באותו מידה על קרן נאמנות ועל השקעת משקיעים בקרנות גידור.

"יש אכן להניח כי בעת חקיקת חוק השקעות משותפות 1994 לא ראה המחוקק לנגד עיניו באופן מובחן קרנות גידור כשביקש להסדיר מכשירים פיננסיים שמטרתם השקעה משותפת של הציבור, שכן קרנות כאלה לא היו בנמצא בישראל באותו מועד, אף שבארה"ב כבר היו פעילות", נכתב.

השופטת פסקה כי דוידסקו והקרן הפרו באופן חד־משמעי את הוראות חוק השקעות משותפות וחובותיו. בין השאר כשהשקיעו בניגוד למדיניות הקרן. היא קבעה תחשיב לתשלום הנזק שמוערך לפי התובעים ב–37 מיליון שקל (לאחר ריבית והצמדות מאז הוגשה התביעה).

"הגורם שבלעדיו לא היה מתרחש הנזק"

השופטת קבעה כי לחברה לנאמנות של בנק מזרחי שהוצגה כנאמן מטעם הקרן יש חבות כלפי המשקיעים. "חובתה של נאמנות מזרחי היתה להודיע למשקיעים, כשהבינה שקיימת בעייתיות במבנה הקרן — ולהחזיר להם את כספם. אין מקום לטענת נאמנות מזרחי כי לא חלו עליה כל חובות פיקוח וכי היתה רק נאמן בנקאי וטכני שעליו מוטלות מטלות מצומצמות שהוגדרו באופן מפורש בכתב ההוראות וכי מטלות אלה לא כללו חובות פיקוח או בדיקת כשרות נאמן עתידי".

קרת־מאיר קבעה כי ההתנהלות שתוארה עולה כדי הפרת חובת הזהירות שחלה על נאמנות מזרחי כלפי התובעים — הן מכוח חוק השקעות משותפות והן מכוח דיני הנזיקין.

השופטת ציינה כי מעדותו של עו"ד אליעזר צוויג שכיהן כמנכ"ל נאמנות מזרחי עד נובמבר 2003 עולה כי נאמנות מזרחי פתחה חשבונות נאמנות לקרן מבלי שביצעה בדיקות בסיסיות לגבי מהות הקרן ושאלת החוק החל עליה. בנוסף, היא ציינה כי יש עם הגרסה של צוויג בעיות אמינות.

השופטת גם קבעה כי לא ניתן לראות בתובעים כמי שהסכימו באופן מודע להשקיע בקרן באיי קיימן (שאליה עברו הכספים בשלב מסוים) וכי נאמנות מזרחי הפרה את ההתחייבות שלה כלפי המשקיעים כשהעבירה את כספם לגוף שאינו נאמן (קרדיט סוויס). לדבריה, העברת כספי המשקיעים על ידי נאמנות מזרחי בדרך בה נעשתה היא הגורם שבלעדיו לא היה מתרחש הנזק של התובעים. לנאמנים היתה האפשרות הטובה ביותר למנוע את הנזק אך הם התעלמו מהחובות שלהם. היא קבעה שיש לחברת הנאמנות אחריות למרות שחלף זמן בין העברת כספי הקרן על ידה לבין קריסת הקרן.

לפי פסק הדין, נאמנות מזרחי היתה יכולה למנוע את הנזק שנגרם בשלוש הזדמנויות: ראשית כשהתבקשה לפתוח חשבונות נאמנות ולא בוצעה על ידה בדיקה מקיפה ביחס למבנה הקרן. שנית, כשעלו תהיות בעניין מבנה הקרן והסדרתה, ובפעם השלישית כאשר נאמנות מזרחי החלה לבצע פעולות לשם סיום הנאמנות והעבירה את כספי המשקיעים בסכום של כ–100 מיליון שקל למוטב חדש בהיעדר חשבון נאמנות ובהיעדר נאמן.

מה נחשב פרסום?

שאלה חשובה נוספת שעלתה היא האם חל במקרה זה סעיף 2(ב) לחוק השקעות משותפות שמחריג מתחולת החוק הסדר השקעות של יחידים כשהוא עומד בשני תנאים מצטברים: מספרם אינו עולה על 50 ושאינו פונה לציבור. השופטת קבעה כי שני התנאים אינם מתקיימים. בנוגע לתנאי השני היא קבעה כי גם אם המשקיעים הראשונים הגיעו בעקבות הצעה פרטית של דוידסקו, לאחר מכן המשקיעים הגיעו בשיטת חבר מביא חבר שיש לראות אותה כפנייה לציבור.

"קרן אינטגרל וחברת הניהול יזמו וביצעו באופן אקטיבי פעולות שיווקיות רבות ומגוונות, ממועד תחילתה של הפעילות בקרן. אין ספק כי לקרן אינטגרל ולדוידסקו היתה מודעות גבוהה לנושא השיווקי, שבאה לידי ביטוי בשימוש באמצעי שיווק רבים ומגוונים. הקרן ביצעה פעולות שיווקיות רבות שכל אחת מהן היא בבחינת "פנייה/הצעה לציבור", קבעה.

קרת־מאיר הוסיפה כי "רצוי שיותקנו תקנות ספציפיות שיסדירו את דרך פעילותן של קרנות גידור. זאת, תוך התייחסות למאפיינים הייחודים שלהן כמו הרכב נכסיה ודרכי השקעתה, וכן חובות דיווח ורישום כדוגמת חובות הדיווח והרישום הקיימות בדין האמריקאי. הסדר מעין זה נדרש לאור העלייה במספר קרנות הגידור בישראל וכן לאור העובדה כי קרנות גידור נמנעות מהחלת החובות הקבועות בחוק השקעות משותפות באמצעות שמירה על מספר משקיעים נמוך מ–50. זאת, אף שבפועל קיימת סבירות גדולה כי נעשית על ידן הצעה לציבור".

עו"ד אחיי גׂמא, שותף וראש מחלקת שוק ההון, ניירות ערך והון סיכון במשרד המבורגר עברון (שלא היה מעורב בתיק) אומר כי הפרשנות המשפטית המקובלת בשוק קרנות הגידור היא כי על מנת שיהיה "פרסום בציבור" נדרש פרסום תשקיף או פרסומים פומביים, אך אם השיווק נעשה באופן פרטי ותחת מגבלות חוק ניירות ערך אין הפרה של הוראות הדין.

"בפסק הדין שומטת השופטת את הקרקע תחת פרשנות מקובלת זו: בית המשפט מתעלם מהסייגים שבחוק ניירות ערך (המאפשרים הצעה ומכירה לציבור אף ללא תשקיף) וקובע שמרגע שמנהל הקרן מעסיק משווקים, בין אם גופים שעושים זאת תמורת עמלה, כמו סוכני ביטוח או פמילי אופיס, ובין אם מדובר במשקיעים בקרן שמביאים משקיעים נוספים בשיטת חבר מביא חבר, הוא מכפיף את קרן הגידור לחוק השקעות משותפות בנאמנות, והקרן נחשבת כקרן נאמנות לכל דבר. המשמעות היא שמנהל הקרן וגם הנאמן חייבים בכל החובות הקבועות בחוק".

עו"ד גמא סבור כי לאור הקריאה המפורשת של בית המשפט להטיל פיקוח על התחום והפרשנות החדשה שהוא מציג, רשות ני"ע צריכה לתת את דעתה על פסק הדין ולפרסם את עמדתה ביחס לפרשנות הראויה בעיניה עבורו, כדי לייצר ודאות בקרב העוסקים בתחום קרנות גידור בישראל.

לא מדובר בסוף פסוק שכן חברת הנאמנות מתכננת לערער על פסק הדין לעליון.